זה מה שאומר לאבד את אמא שלך לסרטן

ג'וש אדמסקי

13 בינואר 2003 הוא יום שייכנס להיסטוריה שנחקקה בליבי לנצח. זה היום שבו אמא שלי הפסידה במאבק שלה בסרטן. קרב שהחל בשנת 1984. קרב שעיצב את חיי ואת השקפתי על כל מה שקורה לי ולאחרים.

אחרי 15 שנה בלי אמא שלי אף פעם לא יכולתי לדמיין שהתחושה הכי גדולה שיש לי היום היא הכרת תודה על 22 השנים שקיבלתי איתה. אחרי שנים של נאבקים להתמודד עם המחלה שלה היום אני מכיר בכך שהקרב שלה גרם לי להעריך הרבה יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין בחיי.

איש אינו זכאי לשום דבר. יש לנו מזל לכל דבר ולכל מי שיש לנו בחיינו.

אם הייתי יכול לחזור בזמן ולהוציא את הסרטן מגופה הייתי ממצמץ אבל אני לא יכול. אחרי שנים של מאבק במחשבות האלה מצאתי שלום עם מה שהיה ומה שיש. האם זה אומר שאני אף פעם לא עצוב ולעולם לא מתגעגע אליה? בהחלט לא. אבל זה כבר לא כל הזמן. כשאני חושב עליה הזיכרון יכול לצוץ ולצאת מהמוח שלי לרגע. אני לא אוחז בתחושה ולעולם לא מרפה כמו פעם. הלוואי שהיא תוכל לפגוש את נכדיה, לשחק איתם, לזכות לאהוב אותם? 100% כמובן שאני כן. אבל הסרטן לא הרים את המשפחה שלי ידיים והצביעו אם זה צריך להיכנס לחיינו או לא. זה עשה לנו מה זה עושה לכל כך הרבה משפחות.

הלוואי שיכולתי לומר שזה היה מסע קצר למצוא שלום עם הסרטן שתקף אותה באגרסיביות. זה היה הכל חוץ מקצר. הוא התמלא בכמויות לא פגועות של פחד וחרדה. לא רק במהלך השנים שהיא חיה אלא גם אחרי שעברה.

אפשר היה לחשוב שהפחד במהלך שנות חייה צפוי. פחד מכמה חודשים עוד נקבל איתה. פחד מהלא נודע. פחד מפני רצון זה יתפשט יותר. פחד מה אם הכימיה לא עובדת. פחד איך אחיה בלי האדם שאוהב אותי יותר מהכל.



אבל הפחד לאחר שהיא עברה כילה את חיי מעבר לכל מה שיכולתי לצפות. עד שאיבדת אדם כל כך משמעותי בחייך קשה להסביר או אפילו להבין כיצד מרגיש אותו חור בלבך. כדי לעולם לא לראות אותם, להתקשר אליהם, לדבר איתם, לשתף חדשות טובות, לשתף חדשות רעות .... מה שלא יהיה אתה לעולם לא זוכה לעשות זאת שוב. להרגיש ולהבין באמת לעולם הוא מושג עצום. זה המקום שבו זה הופך להיות מסובך.

ברגע שאתה יודע איך זה מרגיש לחוות סוג זה של כאב אתה באמת לא רוצה להרגיש אותו שוב.

לפחות כך המוח שלי הגיב. מה זה אומר? ובכן, זה אומר שאתה מפסיק לעשות פחות או יותר את רוב הדברים בחיים מחשש שיקרה משהו שיקח ממך את היום שלך כפי שאתה מכיר אותו. אחרי שילדתי ​​ילדים הייתי אסון. משהו מבוהל יקרה לילדי אם לא הייתי זהיר מספיק. כל דבר וכל מה שאתה רואה כמצב קטלני פוטנציאלי. זה עושה חיים קשים. קשה לעבור את היום בו כל מה שאתה יכול לראות זה כל מה שיכול להשתבש נורא.

ואז היה זמן אחרי שאמא שלי מתה, עשיתי את ההפך הקוטבי. אמרתי 'f * ck it' (זה לפני שהתחתנתי) ועשיתי כל מה שעשיתי לעזאזל כי הרגשתי שאני פשוט הולך למות בכל מקרה אז אני הולך לאתגר את המוות ולחיות את חיי בידיעה שמשהו הולך בסופו של דבר להרוג אותי בלי קשר. הרגשתי באותה תקופה 'אני מעדיף למות בחיים ואז לחיות את חיי במוות.' זה סיפור ליום אחר.

אני כותב שנים רבות בנושא אובדן זה. הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בלוגים בפומבי ולשתף את המחשבות האלה. עוד באותו יום זה היה רק ​​אני ומסך המחשב שלי. אף אחד אחר לא ראה מעולם את מה שכתבתי. אספתי קובץ שכתבתי בשנת 2009 לפני כמה ימים. שש שנים אחרי שאיבדתי את אמא שלי. כל הפוסט הוא אני משתולל מכעס לא מתנצל. המילים שלי כמו ארס על הנייר. צמרות הידיים שלי נפגעות מדמעות כשכתבתי אז. מלא זעם. כל כך כועסת על הסרטן, כל כך כועסת על הרופאים שלא יכולים להיטיב אותה, כועסת על תופעות הלוואי של התרופות שלא פעלו, כועסת שהם אכן עבדו מספיק טוב כדי להרוס את כל התאים הבריאים שהיו לה. כל כך כועס שלעולם לא יכולתי להתקשר אליה. כל כך מטורפת שהיא השאירה אותי בעולם הזה בלעדיה. כל כך מטורף שהסרטן לא נתן לה ברירה. רציתי לקרוע את בית החולים. הדם שלי רתח מדי יום. כל מה שהיה לי לא נדרש כדי להתמוטט באופן קבוע. הרגשתי זכאי לקבל אם בריאה, הרגשתי שזה חלק מהחיים. תן לי לחסוך לכולם את המתח ... לחיות כאן על כדור הארץ בריא זו מתנה. זה לא חייב לאף אחד מאיתנו. זה לא מובטח. אז אם אתה בריא תעסוק בחיים. רדפו אחר חלומותיכם משוגעים ככל שהם נשמעים. לרדוף אחריהם גם אם אנשים אומרים לך שהם לא ניתנים להשגה. כי זה אני מבטיח לך, יבוא יום ואתה כבר לא תוכל. אני לא יכול להגיד לך אם זה יהיה כשאתה בן 90 או בעוד תשעה ימים אבל זה יגיע. אז תתעסקו בחיים !!!

מה עוד שאני יכול לומר לך בוודאות הוא שאם תאבד מישהו בחיים שלך זה תמיד עלול לכאוב כשאתה חושב עליהם, אבל ככל שיעבור הזמן תשתפר בהתמודדות. אני מבטיח לך. תוכלו להשתפר בהתמודדות עם הרגשות הנלווים לכך כל עוד תעבדו על זה. אם אתה רוצה למצוא דרך אז תמצא.

אני מנסה להפוך את חיי היום לבריאים ככל האפשר. אני מקווה שאגיע לרכיבה זו על החיים זמן רב ככל האפשר ובעל יכולת פיזית לעשות ככל יכולתי כל עוד אוכל. אבל גם עם זה אין שום אחריות. העצה שלי ... לחיות, לאהוב, ליהנות מהיום. מצא איזון כך שאם יתמזל מזלך ותזכה לחיים בריאים ארוכים תוכל לגוף לזוז ולקפוץ ככל שתזדקן. כך שתוכלו לעשות יותר בחייכם, לראות יותר ולהיות חלק מאירועים נוספים בנוחות. זו התוכנית שלי, אך כידוע לאל יכול להיות דרך אחרת לגמרי עבורי.

היום ובכל יום ויום. אני מזכיר לעצמי את זה:

'אלוהים ייתן לי את השלווה לקבל את הדברים שאני לא יכול לשנות, את האומץ לשנות את הדברים שאני יכול, ואת החוכמה לדעת את ההבדל'

אני מאחל לך קבלה, אומץ וחוכמה במסע שלך.